דף הבית אודות העמותה מאמרים קישורים צור קשר
תקציר ההרצאה שניתנה בעמותה בחודש ינואר 2014 על ידי יאיר ספרן חבר העמותה

קריית ויז'ניץ – המזוזה של חיפה בשוליה המזרחיים של שכונת הדר הכרמל שוכנת לה בצנעה שכונה אחת מהשכונות המרכיבות את חיפה. אולם מעטים מתושבי חיפה מכירים את אותה שכונה ותושביה. על אותה שכונה ותושביה רציתי לספר תולדות חסידות סערט – ויז'ניץ ראשיתו של הקשר בין חסידות ויז'ניץ לבין חיפה נוצר כאשר רבי יוסף אלתר מראדוביץ – בנו של רבי חיים האגר מקוסוב בעל ה "תורת חיים" – על שם הספר שכתב, עלה לארץ בשנת תרל"ג (1873) והתיישב בצפת. בקיץ שנת תרל"ט ( 1879) ירד מצפת לטבול בימה של חיפה בגין מצב בריאותו הרופף לא ארכו ימי שהייתו בחיפה, וביום ב' תמוז נקרא לישיבה של מעלה. מנוחתו כבוד בבית הקברות העתיק של יהודי חיפה, בצמוד לקבר המיוחס לרבי אבדימי דמן חיפה. שמונה עשרה שנים חלפו ובשנת תרנ"ז (1897) עלה ארצה בנו הרב משה מראדוביץ בעל "ויקח משה" והתיישב אף הוא בחיפה. אולם לאחר כשנה וחצי עזב את חיפה ושם את פעמיו לצפת, מקום התגורר אביו. כך יצא שעד שנת תש"ז (1947) עת עלה ארצה רבי ברוך האגר בעל "המקור ברוך" וקבע מושבו בחיפה, נותק זמנית הקשר בין חסידות ויז'ניץ לבין העיר חיפה. בבואנו לסקור את שורשיה של חסידות ויז'ניץ – ענף של חסידות קוסוב - הרי הם נעוצים עמוק לצידו של מייסד תורת החסידות הבעש"ט – הבעל שם טוב רבי ישראל בן אליעזר - שחי בין השנים 1760-1698. רבי מנחם מנדל האגר בעל "אהבת שלום" מקוסוב, מי שהקים את חסידות קוסוב, ינק את תורת החסידות מאביו רבי יעקב קאפל חסיד, שהיה אחד מתלמידיו של הבעש"ט. כל האדמו"רים - אדוננו מלכנו ורבנו - של החסידויות קוסוב, ויז'ניץ וסערט- ויז'ניץ משתייכים לשושלת המשפחתית שתחילתה ברבי מנחם מנדל האגר והרבנית שיינה – רחל. בשנת תרמ"ה (1884) עם פטירתו של רבי מנחם מנדל האגר – בעל ה "צמח צדיק" האדמו"ר הראשון לבית ויז'ניץ, התמנה בנו רבי ברוך בעל "אמרי ברוך", מי ששימש כרב בעיירה ויז'ניץ שברומניה (כיום רוסיה) כאדמו"ר שני של חסידות ויז'ניץ. לאחר פטירתו של רבי ברוך ב- כ' כסלו שנת תרנ"ג (1893) נתמנה בנו רבי ישראל האגר בעל "אהבת ישראל" לאדמו"ר השלישי של חסידות ויז'ניץ. לאחר פטירתו בשנת תרצ"ו (1936) נתמנה כאדמו"ר לבית ויז'ניץ בנו רבי ברוך האגר שכיהן באותה תקופה כרבה של העיר סערט (סירט) בבוקובינה - חבל ארץ ברומניה כאחד ממשיכי דרכו, והוא היה זה שהקים את הענף בחסידות ויז'ניץ שנקרא חסידות סערט–ויז'ניץ שמרכזה היום בחיפה והוא היה האדמו"ר הראשון של חסידות סערט ויז'ניץ. האדמו"ר המכוּנה בעגה החסידית ביידיש רֶעבֶּע הוא הסמכות העליונה, המנהיג הבלתי מעורער. החסידים מתייחסים אליו כאל ראש העדה ומכנים אותו בתואר כ"ק (כבוד קדושתו). את מקומו של האדמו"ר יורש לרוב אחד מבניו או מי שהאדמו"ר קבע בצוואתו כיורשו. לעיתים היו התפלגויות בתוך חצרות האדמו"רים כאשר בנים נוספים של האדמו"ר עברו לכהן כרבנים בערים אחרות ושמם יצא לתהילה וחסידים החלו לנהות אחריהם, אזי הוכרו כאדמו"רים וכך הוקמו ענפים נוספים לאילן המרכזי של החסידות. רבי ברוך האגר האדמו"ר הראשון לבית סערט–ויז'ניץ עשה רבות לביצור היהדות ברחבי בוקובינה והעמיד תלמידים רבים. לאחר שואת יהודי אירופה עלה בשנת תש"ז (1947) לארץ-ישראל וקבע את מושבו בחיפה. היה זה הוא שיזם את הקמתה של קריית ויז'ניץ (משכן ישראל כפי שנקראה בראשיתה) בחיפה. הרב ברוך האגר, נפטר ביום ב' חשוון תשכ"ד (1964). את עדת חסידות סערט-ויז'ניץ ממשיך כיום להנהיג בנו רבי אליעזר האגר. שמו של האדמו"ר העכשווי יצא לתהילה ברבים בכך שהנו מקרב אליו כל יהודי באשר הוא יהודי. חסידות סערט – ויז'ניץ בחיפה ביום י"ג באייר תרצ"ה ( 16/5/1935) הגיעה לארץ-ישראל משלחת של רבנים מרומניה לביקור היסטורי. בראש המשלחת עמדו בניו של הרב - רבי ישראל האגר "הסבא קדישא" מויז'ניץ ביניהם גם הרב ברוך האגר. מטרת הביקור הייתה ביקור בארץ הקודש, השתטחות במקומות הקדושים, והבאת רוחה של הארץ חזרה לרומניה. קבלת פני האורחים שנערכה בנמל חיפה השאירה את רישומה בכל הארץ. רבים זרמו לחזות בבוא האוניה "הר-ציון" ועליה האורחים הכבודים. משלחות הגיעו מצפת וירושלים לקבל פני האורחים בבואם לדרוך על אדמת ארץ-הקודש. היטיב לתאר את קבלת הפנים עיתונה של היהדות החרדית דאז "קול ישראל": "מחזה נהדר היה, בשעה שהרבנים עלו על הרציף ונשאו כפיהם לשמים, על אשר זכו לדרוך על אדמת הקודש". האורחים ביקרו והתרשמו מאשר ראו, אולם עם שובם לארץ-מוצאם באירופה. התקדרו השמיים ובכל האסיפות והכינוסים שנערכו על ידי החברים במשלחת אשר השמיעו דברים חוצבי להבות על אודות יישוב הארץ ועידוד העלייה אליה, לא סייעו אלא בידי מעטים לעלות ארצה. מרבית יהודי אירופה לא הספיקו לעלות בזמן בטרם עלה עליהם הכורת. אותם חסידי ויז'ניץ אשר הספיקו לעלות התפזרו ברחבי הארץ וחלקם אף התיישבו בחיפה. אולם באין להם מקום תפילה , "ברוח ישראל סבא" התפללו כל אחד באשר מצא. ביום ב' בתמוז תרצ"ו (22/6/1936) במלאת שלושים לפטירתו של רבי ישראל האגר בעל "אהבת ישראל" נתאספו רבנים ואישי ציבור בחיפה בביתו של הרב נפתלי חיים אדלר ברחוב החלוץ 28 "בית קלוזני" וקבלו החלטה להקים בחיפה בית-תפילה משותף לכול הענפים שיצאו בגזע חסידות ויז'ניץ. בית התפילה שכן בתחילה ברחוב הרצל 87 משם נדד לרחוב שפירא 1 ואחרי שעבר עוד שינוי מקום נוסף נקבע מיקומו ברחוב שפירא 11. ואף שם נקבע למקום "בית ישראל" על שם הסבא הקדוש רבי ישראל האגר. לימים נתכונן בית תפילה נוסף לחסידי ויז'ניץ " קהל חסידים" ברחוב בר-כוכבא 5. אדמו"רים ואורחים רבים אשר פקדו את חיפה בקרו את בתי-התפילה וביניהם גם רבי אליעזר האגר בעל "דמשק אליעזר". אשר שהה בחיפה מספר שבועות נשא תפילה בבית-הכנסת וערך "שולחנות" (טיש) לחסידיו. וכן רבי חיים מאיר האגר בעל "ה "אמרי חיים" ועוד רבים וטובים. עם סיום מלחמת העולם השנייה כאשר נתבררה גודל האסון שפקד את יהדות אירופה. החלו המוני פליטים יהודים לנוע ברחבי אירופה בשאיפה לעלות לארץ-ישראל וביניהם גם היה גם הרבי ברוך האגר בעל "המקור ברוך". מיד עם הגיעו ארצה בחודש סיון תש"ז (1947). החליט להשתקע בחיפה. ברחוב בילו 16, שם הכינו לו חסידיו בית ובית תפילה. בית המדרש " בית ישראל" עבר אף הוא לאותו מבנה. אין לתאר את שמחת החסידים על השתקעותו בחיפה של רבם. אחד החסידים ר' מאיר יעבץ אף כתב מכתב למורו ורבו: " תודה לא-ל בא היום שקיוינוהו לו , שכ"ק האדמו"ר שוכן כבוד כנשיא אלוקים בתוכנו". את החלטתו להשתקע בחיפה הסביר הרב שדווקא ב"חיפה האדומה" – השוממה מבחינה רוחנית ודתית, יש מקום לייסד קהילה חרדית ולשמר בה את "דרך האבות" שייתכן ונשכחה בעיר זו. לכבוד השתקעותו של הרבי בחיפה ערכו חסידיו טקס לחנוכת בית הכנסת "מקור ברוך". ארוכה הייתה דרכו של הרבי ברוך האגר ממחנה דז'ורין בטרנסניסטריה בו שהה בתקופת המלחמה, תקופה בה גמלה בו ההחלטה להעלות לארץ-ישראל. תשובתו לכול אשר שאלוהו הייתה: "יהודים יקרים דעו נא שאסור להישאר על אדמת אירופה! המקום היחידי שאליו צריך כל יהודי לשאוף – הוא ארץ-ישראל , לעלות אליה ולהשתקע בה !". ניסיונות שונים נעשו לאפשר לרבי להעלות לארץ אולם רק בחג הפסח תש"ז הגיעה האישור המיוחל והרבי החל בהכנות לעלות לארץ. מאנטוורפן בה שהה באותה עת יצאה ברכבת לפריז ומשם למרסיי על מנת להעלות על האוניה שתביאו ארצה. הפרידה מהרבי הייתה קשה המוני חסידים ליווהו בשירה ובריקודים על שמחתם שהרבי בדרכו לארץ-הקודש אולם גם העצב והדמעות נכחו בגין הפרידה והצפייה של המלווים להעלות גם הם לארץ. מרגע שנודע בארץ, המועד בו אמורה האונייה "פרובידנס" לעגון בחיפה, קבלו ההכנות תנופה. כאשר בנו של האדמו"ר – רבי אליעזר האגר ( האדמו"ר הנוכחי) – אשר הגיע ארצה בשנת תש"ו (1946) כמעפיל, מנצח על ההכנות. שמונה ימים חלפו מאז יצאה האוניה ממארסיי עד שהגיעה לנמלה של חיפה. כאשר הרב היה עולה מדי יום ביומו לסיפון האוניה לראות בהתקרבה של הספינה לארץ חמדת אבות. ביום ששי י"א בסיוון תש"ז עגנה האוניה בנמלה של חיפה. על הסיפון עמד הרב ועיניו דומעות דמעות של התרגשות. כאשר המוני חסידים מכול רחבי הארץ עומדים על הרציף ועיניהם נשואות אל רבם. מילותיו הראשונות הרב- האדמו"ר היו: "אודה ה' בכל לבב, על שזכיתי לראות את ארץ ישראל ביופייה". לאחר שפגש את המוני המצפים לו יצא הרב לפגוש את רבני העיר חיפה הרב ברוך מרכוס והרב נסים אוחנה. משם יצא לביתו של ר' לייבל וורשבסקי ברחוב ביתר 2 שם אמור היה להתאכסן. כאשר על מרפסת הבית כרזה גדולה "ברוך הבא בשם ד". ראשית נקבעה תפילה וסעודת קודש ביום שבת הראשון לשהייתו של הרבי על אדמת הקודש. האירוע נקבע להיות בבית-הספר יבנה בחיפה. כאשר רבים מתאספים לתפילה החגיגית ול"שולחנות הטהורים" (טיש) שנערכו על גג בית הספר יבנה בחיפה. בשבועות הראשונים לשהותו בארץ סבב הרב בין חסידיו לחזק רוחם ולראות את ארץ הקודש. ערים ומושבות, קיבוצים וכפרים זכו לראותו בתחומם ונושא בפניהם דברי תפילה ומשמיע באוזני כל בהתלהבות רבה את ניגוני ויז'ניץ. לאחר שסבב בארץ קבע הרב את מושבו בחיפה: "פה אשב כי איותיה" היו מילותיו. לימים סיפר שהחלטתו לישב בחיפה נפלה מאחר וכינויה באותה תקופה היה "חיפה האדומה" ומעטים היהודים הדתיים ששכנו בה ומטרתו הייתה לזכות בכל הקדושה ששררה בעיר. ואף סיפר סיפור של חסיד שיצא לבירות העולם, עקב מסחרו, ובשובו למקומו סיפר לרבו שבהיותו בווינה הצליח ללמוד ולהתפלל בכוונה נעלה יותר ולקיים את המצוות ביתר קלות. ענהו הרב ר' ישראל מרוזין: " אין זה פלא כלל – שהרי הקדושה נחלקה למקומות רבים, ובוינה למעטים בלבד. כך הסביר את החלטתו אחרי שנפלה ההחלטה נרכש מבנה ברחוב בילו 16 כאשר הקומה העליונה שימשה למגורי הרב והקומה התחתונה כבית-מדרש. בתחילה הספיק המקום לכולם, אולם עד מהרה נוספו רבים אשר באו לשמוע דברי תורה וחסידות מפי הרב והמקום היה צר מלהכיל את כול הבאים והיה צורך בחגים ומועדים לשכור אולמות אשר יכילו את הצמאים לדבר השם. לאור זאת נתעורר הצורך להקים קריה נאמנה הרחק משאונה של העיר. " חפץ אני במקום כזה בו יוכלו ילדינו לגדול בלא לראות חילול שבת חלילה " פסק הרב, והתחיל לפעול על מנת להגשים חלום זה. שנה שלמה נמשכו הדיונים בעדת החסידים, על מקום מתאים בחיפה שיענה על צרכי הקהילה. בסופה של אותה שנה נפלה ההכרעה על "גבעת התאנים" ששכנה בקצה רחוב השילוח בחיפה. השם "גבעת התאנים" ניתן לשטח לאחר שפועלים ערביים אשר עבדו במחצבות האבן ברחוב גאולה ובמורד ואדי רושמייה, נטו את סוכותיהם במורד השטח ולידן נטעו עצי תאנים. חזון היה, מיקום נמצא אבל מקורות המימון היה בחזקת נעלם. מהיכן יגיע הכסף. עשרים וחמש אלף לירות היו הסכום אותו היו חייבים להשליש בזמן חתימת החוזה. סכום עצום באותן שנים. לאחר התרוצצויות רבות הצליחו לגייס את הסכום מאדם פרטי אשר הלוואה את הסכום ויום ה י"ד בסיון תשי"ד (1954) נקבע כיום בו נחתם החוזה עם חברת "הכשרת היישוב" אשר השטח היה בבעלותה. השטח היה כולו אדמת סלעים במדרון של הכרמל והיו רבים אשר לא האמינו שבשטח שנרכש יקום ולו מבנה אחד. מעמד הנחת אבן הפינה נקבע ליום ראשון ג' בתמוז תשי"ד. הוקמה וועדה שהייתה אחראית על ההכנות לטקס הנחת אבן הפינה. נקבעה מקהלת חסידים אשר מתפקידה היה להנעים זמירות. נקבעו השירים שיושרו בטקס ולסיום נקבע המזמור: "מאת ה' הייתה זאת [...] אבן מאסו הבונים והייתה לראש פינה, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. כבר בצהרי היום החלו רבים לנהור לאזור הטקס ביניהם האדמו"רים מבית ויז'ניץ, אדמו"רים מחסידויות אחרות, רבני העיר חיפה , ראשי ישיבות ואישי ציבור מחיפה ומהארץ כולה. המעמד נפתח בתפילת מנחה כאשר כול הציבור מחרה ומחזיק אחרי שליח הציבור. לאחר מכן נשאו דברים האדמו"רים אשר באו לכבד בנוכחותם את הטקס המרגש. בין דברי הברכות השמיעה המקהלה פרקי שירה. אחרון הדוברים היה, בעל השמחה, הרב ברוך האגר בעל " מקור ברוך" אשר סיים את דבריו: " נודה לה' יתברך שהביאנו עד הלום, והוא יזכנו במהרה לברך על המוגמר, אשרי המשתתפים עם עושי מצווה ..." אבן הפינה הונחה ולאחריה יצאו נושאי הלפידים בראש מסע אלפים אל בית האדמו"ר ברחוב בילו 16 שם נמשכו השירה והריקודים עד שעה מאוחרת בלילה. אבן הפינה הונחה ועכשיו צריך היה לגשת למלאכת הבנייה. שלושה מבנים ב"נתיב אליעזר" על שם הרב אליעזר ניסן הורוביץ החותן של הרבי ברוך האגר האדמו"ר הראשון של חסידות סערט ויז'ניץ. היו הראשונים שנבנו. בערב פסח תשט"ז (1956) נכנס הדייר הראשון להתגורר בשכונה ולאחריו הגיעו עוד ועוד משתכנים. לא קלה הייתה דרכם. כבישים לא היו עדיין בשכונה והצורך להיטלטל מהעיר הכביד עד מאוד. אולם החזון שהתגשם לבניית קריה דתית בחיפה, חלומו של האדמו"ר שהתגשם הקהה את כל הקשיים. הדיירים היו צריכים לסחוב את המצרכים מרחוק, כי המכולת נבנתה רק מאוחר יותר אבל השהיה במעוז תורה כפרה על הכול הישיבה יח"ל ישראל - ראשי תיבות של ישיבת חכמי לובלין וישראל (על שם הסבא קדישא מויז'ניץ בעל "אהבת ישראל") עברה לשכון בקריה בחודש אייר תשט"ז והאדמו"ר עבר להתגורר חודש אחד מאוחר יותר. למען גיוס כספים להקמת השכונה התגייס האדמו"ר וערך סיבובי התרמות בארץ ובחו"ל בהם נפגש עם עשירי ארץ ועם פשוטי-עם וכל אחד תרם כנדבת לבו לצורך בניית הקריה ומוסדותיה. לאט לאט החלו להבנות מבנים דיור נוספים שכולם אוכלסו ממשפחות אנשי החסידות. היו אלה מבנים גדולים אשר מטרתם הייתה מתן פתרון נאות לאכלוס משפחות אברכים ברוכי ילדים. בשנת תשי"ט (1959) הרחיבה הקריה את גבולה. נדבן יהודי מלונדון תרם סכום נכבד לרכישת שטח נוסף ובחודש שבט תשי"ט הונחה אבן הפינה להרחבת הקריה במאות יחידות דיור נוספות. ככה הלכה הקריה וגדלה עד שהגיעה בימינו אלה שנת תשע"ב (2012) מונה הקריה כ- 400 משפחות . חגיגות חצי היובל שנערכו בשנת תשמ"א (1981) נערכו ברוב עם והדר.הוכנס ספר תורה שנכתב לזכרו של האדמו"ר רבי ברוך. נבנתה תערוכה שהציגה את תולדות הקריה ודרכי התפתחותה. עשרות אלפים נהרו מהארץ ומחו"ל נהרו לבקר ולשהות בקריה ולחזות בחלום שנתגשם. לקראת חגיגת היובל שנערכה בשנת תשס"ד (2004) הוצא ספר מפואר המספר את סיפור החסידות והקריה. עם אכלוסם של ראשוני המשפחות בקריה חייבים היו גם לבנות את, ישיבה, מקווה ובית כנסת. ראשיתה של הישיבה בשנת תרצ"ו (1936) בעיר סערט אשר בחבל בוקובינה ברומניה. בראשיתה נקראה " בית ישראל ותמכין דאוריתא " (המחזיקים בעץ התורה) . ישיבה שהעמידה תלמידי חכמים רבים עד שנסגרה עם פרוץ מלחמת העולם בחודש אלול תרצ"ט ( ספטמבר 1939). עת נפוצו כל התלמידים בכול רחבי אירופה ואף רבים מהם הושמדו בשואה. עם עלייתו של האדמו"ר לארץ-ישראל בשנת תש"ז , ראה כחובה לעצמו להקים מחדש את הישיבה ואכן בשלהי שנת תש"ט הוקמה הישיבה בסמוך לביתו של האדמו"ר ברחוב בילו 16. חמישה היו הראשונים אשר החלו בתלמודם ולאט החלו עוד רבים הצטרף אליהם. התלמידים שקדו על לימוד התורה והתפילות מבוקר ועד תוכו של הלילה. כאשר בליל ש"ק (שבת קדש) התכנסו כולם ישובים ליד האדמו"ר שומעים ומשמיעים דברי תורה. כך צמחה הישיבה עד שצר היה המקום מלהכיל את כולם, נרכש מבנה ששימש כפנימייה לבחורי הישיבה ועוד דירות לאכלוס אברכים ששמה של הישיבה והאווירה שבה משכם. והמקום צר מלהכיל. מיד לאחר הנחת אבן הפינה לקריה הונחה גם אבן הפינה לבנין הישיבה. כשנתיים ערכה מלאכת הבנאים ובראש חודש אייר תשט"ז נפתחה הישיבה בקריה אשר שמה ואיכות תלמידה יצאה למרחוק. עם פטירתו של האדמו"ר הוטל על בניו רבי אליעזר האגר – להיות ממשיך דרכו ואדמו"ר החצר ועל רבי משה שמונה כראש הישיבה, את מלאכת הרחבת הישיבה. במשך השנים הורחב מבנה הישיבה כמה וכמה פעמים. הוקמה פנימייה נוספת , מבני משרדים ומבני עזר. נבנתה "ישיבה לצעירים", בה למדו נערים בוגרי כיתות ח' שנתיים לפני שהצטרפו לישיבה הגדולה. מאות רבות של תלמידי הישיבה פזורים היום ברחבי הארץ ואף בקהילות שונות בעולם כרבנים ראשי ישיבות ובעלי תפקידים רבים אחרים ואף אנשי עשייה אשר מפיצים את אווירתה של הישיבה בישראל ובעמים. מאחר וראשוני המשתכנים בקריה החדשה היו אברכים צעירים , בעלי משפחות נתעורר הצורך בפתיחת "תלמוד-תורה" הצעירים בבני משפחות המשתכנים. נפתחה כיתה אחת ולאחריה מיד השנייה וככול שמספר המשתכנים הלך וגדל כן גדל מספר הכיתות שנפתחו. לתלמוד התורה צורפה פנימייה ומטבח וחדר אוכל עבור ילדים רבים שהגיעו ללמוד במוסד מכל קצווי הארץ. בשנת תשכ"א (1961) החליטה העירייה לבנות בקריה תלמוד תורה ובית-ספר ואכן תוך שנה נבנה המבנה ושם קורא לו "יחל ישראל". לימים גם מבנה זה היה צר מלהכיל את כול שצבאו על פתחו ועיריית חיפה העמידה לרשות המוסד מבנה נוסף באזור הסמוך לקריית ויז'ניץ. כאשר הדגש בתלמוד התורה הוא על שינון משניות והצטיינות בהלכות דרך-ארץ. בית הכנסת ובית המדרש "מקור ברוך" תחילתם הייתה ברחוב בילו 16 שם שכן האדמו"ר. לאחר בניית הקריה הועברה כל הפעילות לקריה. בתחילה שכן בית הכנסת באולם זמני אולם לקראת ראש השנה תשי"ט (1959) הושלמה מלאכת הבנייה והמתפללים עברו להתפלל בבית התפילה החדש. כבכול המבנים בקריה נעשה המקום צר מלהכיל את כול המתפללים ובית הכנסת הורחב והורחב. בשנים האחרונות הוכפל גודלו של בית הכנסת בתכנון נמצא מבנה העשוי לשמש כמרכז העולמי של חסידות סערט-ויז'ניץ בארץ ובעולם. הוקמו "כוללי אברכים" לאברכים הנשואים העוסקים בלימוד גפ"ת (גמרא, פירושים תוספות). הדרך המקובלת התלמוד הבבלי, פירושי רש"י ( רבי שלמה יצחקי) והתוספות שהתווספו לפירושי רש"י. גם מקומן של הבנות לא נפקד בלימוד ובהשכלה. למענן הוקם בית ספר "בית יעקב – תורת אמך" שכלל גם גני ילדים וגני תת-חובה. לאחר מכן עוברות הבנות ללמוד בבית ספר תיכון ובסמינר למורות "אשת חיל". בסמינר מתקיימות מגמות שונות שלאחר סיום הלימודים מקבלות המסיימות תעודות הסמכה במקצועותיהן. בנוסף לכל אלה קיימים עוד עשרות מפעלי חסד, קרנות של גמילות חסדים, חברת ביקור חולים אשר בפעילותם תורמים רבות לקהילה. על כמה ניתן לספר. בית המרגוע "אם וילד". שמש כשמו מתן אפשרות לנשים לאחר לידה ולילודים אפשרות לנוח לפני שובן הביתה לשגרת חייהן, וכמעון לפעוטים. בנוסף משמש המבנה כאכסניה לבאים בשערי הקריה להתגורר בה. נשות הקהילה התאגדו במצוותו של הרבי והקימו ארגון נשים בשם "ארגון נשי רמת ויז'ניץ" ששם לעצמו כמטרה פעילויות בכמה שטחים: א. עזר ליולדת – עזרה לאם היולדת בסדרי הבית ובשמרטפות לילדים. ב. העברת שעורים ופעילויות משותפות לנשות הקהילה. ג. הקמת ספרייה לנשים ולבנות ד. ליכוד הנשים והבנות ב "קבלות שבת" ואירועים משותפים ה. עזרה למשפחות במצוקה ו. הקמת משחקייה לילדי הקריה על כול הפעילות הברוכה המתקיימת בקריה מנצח "ועד הקהילה" המאחד את כלל התושבים בקריה ואשר תפקידו לטפל באופן שוטף בכל עניני הקריה מול המוסדות העירוניים והממשלתיים הקשורים לכלל התושבים. בקריה קיימים ארגוני גמילות חסדים רבים העוסקים במתן הלוואות לדיור, בעזרה לנישאים אגודות סעד לנזקקים וכל אשר ציינו הם רק חלק קטן מהפעילויות הרבות המתקיימות בקריה קהילת סערט-ויז'ניץ בחיפה שלחה ענפים גם לישובים נוספים בארץ כמו בני-ברק, אלעד ירושלים ואשדוד ואף בארצות הברית הוקמו קהילות של אברכים הקשורים קשר בלתי ניתק מהבסיס – קריית ויז'ניץ בחיפה. לעיון נוסף: ספר היובל לרמת ויז'ניץ חיפה, עורך הרב מנשה מילר נ"י, חיפה תשס"ה (2005). המחבר מודה לרב מנשה מילר – חוקר תולדות ההתיישבות האשכנזית בחיפה ואיש חסידות סערט-ויז'ניץ על שסייע בידו. חסידות סערט.doc